בגיון יש רחובות שאסור לצלם בהם. וקנס

בחלק מהסמטאות הפרטיות בגיון אסור לצלם, והאיסור מגובה בקנס.

זה לא כלל אדיבות, זו מדיניות שהעיר אימצה אחרי שנים של עומס והתנהגות שפגעה בתושבים.

איפה בדיוק

ההבחנה היא בין רחוב ציבורי לסמטה פרטית. הרחובות הראשיים פתוחים לצילום; הסמטאות הצדדיות, שהן בבעלות פרטית, סומנו בשלטים שאוסרים כניסה או צילום.

השילוט קיים ביפנית ובאנגלית. הבעיה היא שהוא קטן, והרחוב לא נראה שונה מהרחוב שלידו.

והכלל שמכסה את הכול

לא לצלם אנשים בלי רשות, ובמיוחד לא גיישות ומאיקו בדרכן לעבודה.

הן לא אטרקציה, הן בדרך לעבודה, ומרדף אחריהן ברחוב הוא בדיוק מה שהוליד את הכללים. מי שרוצה תמונה — יש מופעים ובתי תה שבהם זה חלק מהחוויה ובהסכמה.

ולמה זה בכלל הגיע לזה

גיון היא שכונת מגורים שבמקרה נראית כמו סט צילום. אנשים גרים שם, עובדים שם, ומחנים שם אופניים.

כשמספר המבקרים גדל פי כמה בתוך עשור, הרחובות הצרים הפכו בלתי עבירים בשעות מסוימות, והתלונות הצטברו עד שהעירייה עברה משילוט מבקש לשילוט אוסר.

אתם לא הבעיה — אבל אלף אנשים שמתנהגים כמוכם באותה שעה כן. וזה בדיוק מה שהכללים באים לנהל.

ומה עוד שווה לדעת על ההתנהגות שם

שלושה דברים שאינם כתובים בשלט אבל ניכרים מיד.

**לא לאכול בהליכה.** ברחובות המסורתיים זה נחשב לא מנומס, ובחלק מהמקומות יש שילוט מפורש. קונים, עוצרים בצד, אוכלים, וממשיכים.

**לא לחסום מעברים.** הסמטאות צרות, ותושבים עוברים בהן. קבוצה שנעצרת לתמונה חוסמת את כל הרוחב.

**לא להיכנס לחצרות.** דלת פתוחה במבנה מסורתי אינה הזמנה. הרבה מהמבנים בגיון הם בתי מגורים או בתי תה פרטיים.

שום דבר מזה אינו דרמטי, וכל אחד מהם הוא ההבדל בין מבקר לבין מטרד.

ההמלצה שלנו: תלכו בגיון בשעה מוקדמת, לפני שמונה בבוקר. הרחובות ריקים, האור טוב יותר, ואין את מי להפריע.