מה קרה לטרמינל 2 בנתב״ג? הטרמינל שהיה, נמחק — ומעולם לא הוחזר

כל מי שעבר בנתב״ג שם לב לזה בשלב מסוים: השילוט מפנה לטרמינל 1 ולטרמינל 3. אין טרמינל 2. השאלה עולה שוב ושוב, והתשובות שרצות ברשת נעות בין "זה נשמר לעתיד" ל"דילגו על המספר מסיבות ביטחוניות".

שתי התשובות שגויות. טרמינל 2 היה קיים, הוא פעל 35 שנה, ומיליוני ישראלים עברו בו. הוא פשוט נהרס — והמספר שלו לא הוחזר לשימוש.

איך זה התחיל: שדה שנבנה לפני המדינה

כדי להבין את המספור צריך לחזור אחורה. נמל התעופה נפתח ב‑1934 תחת המנדט הבריטי בשם "שדה התעופה לוד", ולעיתים כונה גם על שם המושבה הטמפלרית הסמוכה. מסלולי הבטון הראשונים נחנכו ב‑1937 — כל אחד באורך 800 מטרים וברוחב 100 מטרים. עד תחילת 1938 השתרע המתחם על 1,600 דונם, והוגדר כשדה התעופה הגדול במזרח התיכון.

אחרי קום המדינה נפתח מחדש בית הנתיבות ב‑24 בנובמבר 1948, ושימש כשדה התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל. בשנתו הראשונה עברו בו 40 אלף נוסעים — מספר שהיום עובר בנתב״ג ביום עמוס אחד.

ב‑1951 הורחב המבנה כדי לטפל בכ‑1.2 מיליון נוסעים בשנה, והמסלול הראשי הוארך לכ‑2,400 מטרים. בשנות השישים הותאם לעידן הסילון. המבנה הזה הוא מה שאנחנו מכירים היום כטרמינל 1.

השם השתנה פעמיים: מ"שדה התעופה לוד" ל"נמל התעופה לוד" עם קום המדינה, ובדצמבר 1973, אחרי מותו של דוד בן‑גוריון, לשמו הנוכחי. הקיצור "נתב״ג" נקלט מאז.

ואז נולד טרמינל 2

הבנייה של טרמינל 2 החלה ב‑1967, והוא נחנך ב‑1969. הרקע היה מעשי: אחרי מלחמת ששת הימים חזרה ארקיע לפעול מהנמל, והיה צורך במבנה שיטפל בתנועת הפנים בנפרד מהתנועה הבינלאומית.

זה לא היה טרמינל ענק. הוא היה בית נתיבות קטן יחסית, ששירת בעיקר את הטיסות הפנים‑ארציות — אילת, ראש פינה, שדה דב — ונפתח לטיסות בינלאומיות בעיקר בתקופות עומס, כשטרמינל 1 לא הספיק.

במשך שלושה עשורים זו הייתה החלוקה: טרמינל 1 היה הפנים הבינלאומיות של ישראל, וטרמינל 2 היה השחקן המשלים — קטן, פונקציונלי, ולא מצולם בגלויות.

מה הרג את טרמינל 2: שני אירועים שנפגשו

ראשית — קריסת התנועה

בשנת 2000 עברו בנתב״ג כ‑9.9 מיליון נוסעים, שיא באותה עת. ואז פרצה האינתיפאדה השנייה, והתיירות הנכנסת התאדתה. עד 2002 ירד המספר לכ‑7.3 מיליון.

ירידה של רבע בתנועה פירושה שטחי טרמינל שעומדים ריקים — ושטח ריק בשדה תעופה הוא לא ניטרלי. הוא צורך חשמל, מיזוג, אבטחה, ניקיון וכוח אדם.

בסוף ספטמבר 2002 הוחלט לסגור את טרמינל 2 לטיסות בינלאומיות. החיסכון המוערך: כ‑6 מיליון שקל בשנה. זו לא הייתה החלטה אסטרטגית על עתיד הנמל — זו הייתה החלטת חירום תקציבית.

שנית — טרמינל 3 הגיע (באיחור)

ההחלטה על הקמת טרמינל 3 התקבלה בממשלה ב‑16 בינואר 1994, והוגדרה כפרויקט לאומי. השם שניתן לו — "נתב״ג 2000" — נועד לסמן את היעד: להיות מוכן לגל התיירות של שנת המילניום.

הוא לא הספיק. סכסוכים משפטיים עיכבו את תחילת העבודות עד 1997. אבן הפינה הונחה ב‑25 באוקטובר 1998. הקבלן הטורקי המקורי פרש מהפרויקט, והקבלנים הישראלים שנכנסו במקומו צברו עיכובים נוספים של כ‑18 חודשים.

הטרמינל נחנך בנובמבר 2004 — כחמש שנים אחרי היעד. עלותו נאמדה בכ‑500 מיליון דולר.

⚠️ הערה על תאריכים: מקורות שונים נוקבים ב‑28 באוקטובר 2004 וב‑2 בנובמבר 2004 כמועד החנוכה. לא מצאנו מסמך רשמי שמכריע, ולכן אנחנו מציינים את שניהם.

מרגע שטרמינל 3 נפתח, שני הטרמינלים הישנים איבדו את תפקידם הבינלאומי. טרמינל 2, שכבר היה סגור לבינלאומי מ‑2002, נסגר סופית. ואז — נהרס.

מה עומד היום במקום

המבנה פורק, ובמקומו הוקם מבנה שינוע של חברת סוויספורט שירותי מטען ישראל. כלומר: הקרקע לא ננטשה ולא נשמרה לטרמינל עתידי — היא הוסבה לשימוש תפעולי בתחום המטענים.

זה גם ההסבר המעשי לשאלה למה לא "מחזירים" את המספר. טרמינל בשדה תעופה אינו רק מבנה — הוא מיקום ביחס למסלולים, לרחבות החניה של המטוסים, לדרכי הגישה הקרקעיות ולמערך הביטחון. הקרקע שעליה עמד טרמינל 2 כבר משמשת משהו אחר.

האירוניה: הישן ביותר הוא ששרד

ההמשך של הסיפור הפוך מהצפוי. אפשר היה לחשוב שאחרי פתיחת טרמינל 3 ייהרס דווקא המבנה הישן משנות השלושים — אבל קרה בדיוק ההפך.

בפברואר 2007 נפתח מחדש חלק מהמבנה הישן כטרמינל לטיסות פנים, והוא ירש את תפקידו של טרמינל 2. הוא נקרא — טרמינל 1. השטח: 7,686 מ״ר בקומה אחת, עם אולם בידוק ורישום ובו 13 דלפקים, אולם יוצאים עם ארבעה שערי יציאה, ואולם נכנסים עם מסוע כפול לאיסוף כבודה.

⚠️ גם כאן קיימת סתירה בין מקורות לגבי היום המדויק בפברואר 2007 — 7 בפברואר מול 20 בפברואר. שני התאריכים מופיעים במקורות ציבוריים.

ומכאן המסלול המשיך: החל מ‑2008 בערך התחילו לפעול מטרמינל 1 גם טיסות בינלאומיות של חברות לואו‑קוסט, והוא הפך לבית של התעופה הזולה בישראל — תפקיד שהוא ממלא עד היום, לצד סגירות זמניות בתקופות של ירידה בתנועה.

כלומר: המבנה מתקופת המנדט, זה שנבנה ב‑1936 והורחב ב‑1951, חי ובועט. המבנה מ‑1969 נעלם. בתשתיות, כמו בהרבה דברים, מה ששורד אינו בהכרח החדש יותר — אלא מה שנמצא במקום הנכון.

למה בכלל אכפת לנו מהמספר

יש כאן שאלה מעניינת יותר מהטריוויה: למה שדות תעופה לא ממחזרים מספרי טרמינלים?

התשובה היא בעיקר בטיחות ותפעול. מספר טרמינל אינו רק שילוט — הוא מופיע בכרטיסי טיסה, במערכות הזמנות עולמיות, בהנחיות פינוי חירום, בנוהלי כיבוי אש, במפות ניווט לנהגים ובאפליקציות. הקצאה מחדש של מספר שהיה בשימוש יוצרת סיכון של בלבול בין מסמכים ישנים לחדשים.

ולכן שדות תעופה רבים בעולם משאירים "חורים" במספור אחרי הריסה או שינוי ייעוד. נתב״ג אינו יוצא דופן — הוא פשוט מקרה שקל לשים לב אליו, כי יש בו רק שני טרמינלים פעילים והפער בולט לעין.

נתב״ג במספרים — מאז ועד היום

המספרים האלה מסבירים למה ההחלטה של 2002 נראתה הגיונית באותו רגע — ולמה בדיעבד קל לשכוח כמה מהר השוק חוזר. חמש שנים אחרי הסגירה, התנועה כבר עברה את השיא הקודם.

שאלות ותשובות

שורה תחתונה

אין תעלומה בנתב״ג. יש טרמינל שנבנה ב‑1969 לצורך מסוים, מילא אותו במשך 35 שנה, נקלע לשנתיים של קריסת תנועה שהפכה אותו לנטל, ואיבד את הצדקת קיומו כשנפתח מבנה גדול ומודרני יותר. הוא נהרס, הקרקע הוסבה למטענים, והמספר לא הוחזר.

ומה שנשאר זו תזכורת קטנה על תשתיות: המבנה שנבנה בשנות השלושים עדיין עובד, והמבנה שנבנה בשנות השישים איננו. לא בגלל איכות בנייה — בגלל מיקום, תזמון ומזל.